האם גרסת אוון הנסן הישראלית מתעלה על המקור? ביקורת מחזמר

כמעט שנה וחצי חיכיתי בקוצר רוח לרגע בו תיפתח מכירת הכרטיסים למחזמר "היי אוון הנסן" בתיאטרון הקאמרי. לאחר ציפייה ממושכת, לא היה שום סיכוי שאני אפספס את הבכורה של יצירת המופת הזו בישראל והנה סוף סוף היום הזה הגיע.

עבור מי שטרם נחשף (איכשהו), היי אוון הנסן או Dear Evan Hansen במקור, הוא מחזמר זוכה שישה פרסי טוני, המציג עד היום בהצלחה רבה ברחבי העולם. הוא נוגע בעדינות ובתבונה בנושאים רגישים ומורכבים כמו בדידות, חרדה חברתית, התאבדות, קשרים משפחתיים והחיפוש האוניברסלי אחר שייכות.

עלילת המחזמר מתמקדת באוון הנסן, תלמיד תיכון בודד המתקשה ליצור קשרים חברתיים. כחלק מטיפול פסיכולוגי, הוא מתבקש לכתוב לעצמו מכתבים מעוררי השראה. אחד ממכתבים אלו נופל לידיו של קונור מרפי, נער בעייתי ודחוי חברתית גם הוא. לאחר שקונור מתאבד, נמצא המכתב של אוון בכיסו. משפחתו של קונור, שאינה מודעת למצבו החברתי האמיתי של בנם, מסיקה בטעות כי המכתב הוא מכתב פרידה של קונור לאוון, וכי השניים היו חברים קרובים.

אוון, המבולבל והבודד, מוצא עצמו נסחף לשקר גדול. הוא בוחר שלא לתקן את הטעות ומתחיל לארוג סיפורים על חברות קרובה כביכול עם קונור. השקר מתגלגל ומתעצם, ואוון מוצא את עצמו במרכז תשומת הלב, זוכה לאהדה ותמיכה ממשפחת מרפי וחווה סוף סוף את תחושת השייכות הכמהה לה. אולם, ככל שהשקר מעמיק, אוון מתחיל לחוש אשמה גוברת. הוא מבין שהשקר פוגע במשפחת מרפי, המתמודדת עם אובדן קשה, וגם בו עצמו. בסופו של דבר, האמת מתגלה, ואוון נאלץ להתמודד עם ההשלכות של מעשיו.

בזמן הבכורה בתל אביב, על במת תיאטרון הקאמרי. ההפקה הישראלית תפסה את חברי הקאסט בעיצומו של חורף מאתגר, עם מגפת שפעת נוראית שהשפיעה גם עליהם. אבל מהרגע שהאורות עלו אי אפשר היה להרגיש כלום, צוות השחקנים המוכשר עשה את מה שהוא עושה הכי טוב ואפילו מעבר. הקאמרי העמיד לרשות ההפקה את הA טיים של שחקני הבית שלו, והם הצליחו להיכנס לעומק הסיפור המורכב הזה בטבעיות מעוררת השראה. החיבור והכימייה בין השחקנים לדמויות שלהם ואחד עם השני הרגישו כל כך טבעיים כאילו הם נולדו ונועדו לתפקידים האלו.

כנהוג בהפקות רבות, גם כאן הקאסט כלל ליהוקי דאבל. במקרים כאלו, אתייחס להפקה כמכלול ולא לשחקנים ספציפיים- אבל אין לי ספק שאני אגיע לצפות לפחות עוד פעם תוספת כדי להצליח לראות את כולם.

התרגום המופלא של דניאל אפרת היה מעל ומעבר לציפיות. עם שירים כה עמוקים, הנוגעים בנושאים הרגישים ביותר בנפש האדם, כל מילה חשובה, כל כוונה וכל ניואנס – והכל היה שם מדויק להפליא, ברמה הגבוהה ביותר שנראתה בארץ מזה שנים רבות.

אבל הטוויסט המעניין באמת הגיע עבורי מזווית שלא צפיתי: הבמה ושילוב מסכי הלד בעלילת המחזמר קיבלו שדרוג משמעותי לעומת ההפקות המקבילות ברחבי העולם. דווקא במחזמר העוסק בחרדה ובנידוי חברתי, השימוש המוגבר במסכים ובייצוג של הרשתות החברתיות על הבמה העניק עומק רגשי שלא היה קיים במקור. ההפקה הישראלית הצליחה לתת ביטוי ויזואלי עוצמתי לתחושות הבדידות והניכור בעידן הדיגיטלי, מה שהפך את החוויה למטלטלת ורלוונטית עוד יותר. התנועה על הבמה, התפאורה והרחבת אנסמבל השחקנים הוסיפו גם הם רבדים חדשים לסיפור, עומק שלא הבנתי בכלל שחסר לי עד שצפיתי בהפקה הזו. התזמורת החיה על הבמה (שזכתה גם להצצה קצרה בסיום) הייתה נהדרת, וחבל שלא זכינו לראות אותה יותר לאורך ההצגה.

יצאתי מהתאטרון כשהטישו עוד רטוב מהדמעות אבל עם חיוך ענק על הפנים, ומיד הפעלתי בספוטייפי את הפסקול של הקאסט המקורי מברודווי- כי מה נעשה, עד שלא נקבל אלבום מוקלט בעברית זה מה שיש.

"היי אוון הנסן" – חוויה תיאטרלית מטלטלת ורלוונטית:

תאטרון הקאמרי

מאת: סטיבן לבנסון

מילים: ולחן מאת בן ז' פאסק וג'סטין פול

תרגום: דניאל אפרת

בימוי: עמית אפטה

למי מיועד המחזמר?

• לכל חובבי המחזמר המחפשים חוויה מעמיקה ומרגשת.

• לבני נוער – חובה לצפייה! (מומלץ להכניס לסל תרבות).

למי פחות יתאים?

• למי שמחפש בידור קליל וחסר עומק.